ארטמיס, אלת הציד וחיות הבר

ארטמיס (Artemis, Άρτεμις) היא אחת מבין שניים עשר האלים האולימפיים. לארטמיס מספר תחומי אלוהות: אלת הציד, אלת הטבע הפראי ובעלי החיים, מגינת הילדות והנשים בלידה, סמל הטוהר והבתולים. מהתקופה ההלניסטית זוהתה עם סלנה אלת הירח.
המקבילה של ארטמיס במיתולוגיה הרומית היא דיאנה (Diana).

ארטמיס נולדה לזאוס ולטיטאנית לטו (Leto). אחיה התאום, האל אפולו, היה קרוב אליה במיוחד. כמו אפולו ושאר האלים האולימפיים, גם ארטמיס חיה על הר האולימפוס, אבל את רוב הזמן בילתה בשוטטות ביערות ובמסעות ציד, לעיתים כשהיא נישאת על גבי כרכרה מוזהבת נהוגה בידי ארבעה צבאים, בחברת הנימפות, בנות הלוויה שלה.

תחומי האלוהות של ארטמיס

ארטמיס שלטה על מספר תחומי אלוהות, העיקריים שבהם קשורים לעולם הטבע. היא היתה קודם כל אלת הציד ובעצמה ציידת, כנראה מוכשרת מאוד, אבל גם גאוותנית וקנאית מאוד לכשרון הזה שלה. ומסכן זה שהתיימר להיות צייד טוב ממנה.
במקביל שימשה ארטמיס כאלת הטבע הפראי והאלה המגינה על בעלי החיים. Potnia Theron (πότνια θηρῶν) – גבירת החיות, היה אחד הכינויים המוקדמים שלה.
איך אלה שאמורה להגן על בעלי החיים היא גם אלת הציד? בעולם העתיק ציד סיפק צורך הישרדותי למזון, והרג בעלי החיים נתפס כחלק בלתי נפרד מהמחזוריות של הטבע. ארטמיס ייצגה את התפיסה היוונית לפיה איזון בין כוחות מנוגדים הוא הכרחי עבור הסדר הטבעי. היא שלטה גם על הלידה וגם על המוות של בעלי החיים. היתה לה סמליות דואלית, חיים מול מוות, הגנה מול הרס.

ארטמיס היתה אלה בתולה, מאפיין משותף לה ולאלות אתנה והסטיה. לארטמיס לא היו לא מאהבים ולא צאצאים. מהכוהנות ובנות הלוויה שלה היתה מצופה הקרבה דומה והן נדרשו לשמור על תומתן. הבתולים סימלו התעלות של נפש מעל היצרים הארציים ומכאן התעצמות של הכוח האלוהי. הם גם היוו סמל לעצמאות נשית וחופש ממרות גברית שהיה חלק בלתי נפרד מכל מערכת זוגית. צריך לזכור שביוון העתיקה נשים היו נחותות במעמדן ובתקופות מסוימות הן אפילו לא הורשו לצאת מהבית ללא אישור, ובוודאי לא יכלו לעסוק בעיסוקים גבריים דוגמת ציד. מסיבה זו ארטמיס היתה אלה מרכזית בפולחן של נשים והיא שימשה כאלה מגינה של הנשים היולדות והילדים הקטנים.

ארטמיס מאפסוס

מיתוסים על ארטמיס

ארטמיס היתה אלה חשובה מאוד בפולחן ביוון העתיקה, כאמור בעיקר אצל נשים ונערות צעירות, דבר שמשתקף בכמות המיתוסים בהם היא מופיעה. בחלק מהמיתוסים ארטמיס מוצגת כאלה רעה ונקמנית. הכעס שלה התעורר בעיקר במצבים של פגיעה בכבודה כציידת ומגינת בעלי חיים או בדמותה כאלה בתולה.

סיפור הלידה של ארטמיס ואפולו

לטו היתה עוד אחת מרבות מהמאהבות של זאוס. כשלטו הרתה והדבר התגלה להרה, אשתו של זאוס, היא בערה מקנאה וכעס. הרה רדפה אחרי לטו בכל הארץ, ומנעה באיומים מכל מקום שרצה לארח אותה לקראת הלידה. לבסוף מצאה לטו מקלט באי השומם דלוס. שם, אחרי תשעה ימי ייסורים, ילדה תחת עץ התמר את אפולו וארטמיס. האי דלוס הפך מאז למקום פולחן חשוב לאלים התאומים. (ההמנון ההומרי לאפולו, 51-45, 132-122) .

לפי גרסה אחרת, ארטמיס נולדה ראשונה מבין השניים ועזרה ללטו ליילד את אפולו אחיה (אפולודורוס, ביביליותקה 1.4.1). הסיפור בא להסביר את הקשר בין ארטמיס להיותה אלה הלידה והילדות.

גורלו המר של אקטיון

יום אחד נתקל הצייד אקטיון (Actaeon) בארטמיס בזמן שהתרחצה במי מעיין ביער. בנות הלוויה של האלה מיהרו להסתיר אותה, אך זה היה מאוחר מדי. ארטמיס, הבתולה והטהורה, לא יכלה לסבול את המחשבה שבן תמותה ראה את גופה העירום, הענישה את אקטיון בו במקום והפכה אותו לאייל. בשלב זה כלבי הציד של אקטיון כבר לא זיהו אותו, התנפלו עליו כעל טרף ושיסעו את בשרו עד שמת.

הרג ילדיה של ניובה

ניובה (Niobe) היתה מלכת תבאי ואמם הגאה של ארבעה עשר ילדים – שבעה בנים ושבע בנות. יום אחד התרברבה ניובה על כך שהיא אישה מבורכת יותר מלטו משום שבעוד לה יש ארבעה עשר ילדים, ללטו היו רק שניים.
לטו הנעלבת החליטה להעניש את ניובה הרברבנית ושלחה את ילדיה, אפולו וארטמיס, לנקום את נקמתה. אפולו וארטמיס, שניהם קשתים מיומנים, הרגו את כל (או לפי כמה גרסות כמעט את כל) ילדיה של ניובה, אפולו את שבעת הבנים וארטמיס את שבע הבנות. (הומרוס, איליאדה 24.602-608)

ארטמיס, אגממנון והקרבת איפיגניה

בדיוק כשעמדו ספינות היוונים להפליג מהאי אוליס לדרכן אל המלחמה בטרויה, הרוחות פסקו והים שקט. מיד הסתבר שהאלה ארטמיס היא זו שמונעת מהם להפליג, משום שאגממנון, מלך מיקנה, הרג את אחד מהצבאים המקודשים לה (על פי גרסת המחזה איפיגניה באוליס של אוריפידס).
אגממנון נדרש לכפר על מעשיו והעונש היה אכזרי במיוחד – להקריב את בתו איפיגניה כקורבן לאלה. בלית ברירה אגממנון קרא לאיפיגניה לאוליס כדי לבצע את המעשה, אבל כשהניח את הנערה על המזבח במטרה להקריב אותה, ארטמיס החליפה את איפיגניה בצבי.

אם הסיפור על הקרבת איפיגניה נשמע מוכר, זה לא מקרי. המיתוס על עקידת יצחק מכיל מאפיינים דומים וסביר להניח שהיו מקורות משותפים והשפעות הדדיות בין שתי התרבויות. מיתוסים אלו הם כנראה הד לקורבנות אדם שהיו נהוגים בתקופות מוקדמות יותר.

גרסאות למותו של אוריון

אוריון, הענק יפה התואר, בנו של האל פוסידון וצייד מוכשר במיוחד, היה מתלווה לארטמיס במסעות ציד משותפים. מותו הטרגי מתואר במספר רב של גרסאות, ברובן במעורבות ישירה של ארטמיס. אחרי מותו אוריון הועלה לשמיים כמערכת כוכבים.
מיתוס אחד מספר על אאוס (Eos), השחר, שהתאהבה באוריון היפה ולקחה אותו אליה. האלים כעסו על המעשה עד שארטמיס הרגה אותו ביריית חץ (הומרוס, איליאדה 5.121-124).
מיתוס אחר מתאר כיצד אוריון היה אהוב כל כך על ארטמיס עד שקנאתו של אפולו התעוררה והוא החליט לנקום. הוא הצביע על נקודה רחוקה בים והקניט את אחותו שלא תוכל לפגוע בה עם החץ וקשת שלה. כצפוי ארטמיס מיהרה להוכיח שהיא מסוגלת ועוד איך, רק שאחרי מעשה הסתבר שאותה נקודה רחוקה בה ירתה היתה ראשו של אוריון ששחה בים.
גרסאות נוספות קשורות לפגיעה בכבודה של ארטמיס כאלת הבתולים. אוריון היה מאוהב בארטמיס וניסה לכפות את עצמו עליה, או שאנס את אופיס (Upis), אחת מבנות הלוויה שלה. כך או כך, ארטמיס הרגה אותו על המעשה, בעזרת חץ וקשת או באמצעות עקיצה קטלנית של עקרב (אפולודורס, ביבליותקה 1.4.5).

ארטמיס וקליסטו

הנימפה קליסטו בילתה את זמנה בהרי ארקדיה כאחת מבנות הלוויה של ארטמיס. יופיה הרב משך את תשומת הלב של האל זאוס, שבמטרה לפתות אותה לשכב איתו התחפש לדמותה של ארטמיס. קליסטו האומללה ניסתה להסתיר את ההריון שנוצר בעקבות המעשה, אבל הסוד התגלה כשרחצה עירומה בנהר.
ארטמיס זעמה על הפרת שבועת הבתולים של קליסטו, ושינתה אותה לדוב. לפי גרסה אחרת, זאוס הוא ששינה אותה לדוב, מפחד מאשתו הרה. התינוק שנולד לקליסטו נקרא ארקס. קליסטו נהרגה בירית חץ, או מידי ארטמיס או מידי הרה. סופם של קליסטו וארקס היה שזאוס העלה אותם לשמיים כמערכות כוכבים – הדובה הגדולה והדובה הקטנה. (פסאודו-אפולודורוס, ביבליותקה 3.100)

(עוד על תחפושות של זאוס כמאהב תמצאו כאן)