על כדים וציורים

הכדים ביוון העתיקה היו עשויים מחימר שרוף, חומר עמיד שבזכותו הם שרדו עד אלינו. המוקדמים שבהם מתוארכים לסביבות 1000 לפנה"ס.

הכדים שימשו למטרות רבות: שימוש יומיומי לאחסון והובלה של מזון ושתייה, לסימפוזיון, למטרות פולחן, כחלק מטקסי קבורה ואפילו כקופסאות תכשיטים. חלק מהכלים היו מעוטרים בציורים של סצינות יומיות או מיתולוגיות, בעלי חיים ועיטורים גיאומטריים. לאורך מאות שנים המרכז הגדול ביותר ליצירת כדים היה באתונה, משם הופצו לכל רחבי העולם (הידוע). הקדרות היא אחד מהמקורות החשובים למחקר של התרבות יוון העתיקה.

הסגנון הפרוטו-גיאומטרי

900-1000 לפנה"ס לערך.

אופייני לתקופה הקדומה ביותר של התרבות היוונית. מופיעים עיטורים גיאומטריים פשוטים שהוטבעו עם מכחול או מקל על שטח הכד. בעיקר מעגלים קונצנטריים וקווים מעוגלים או בדוגמאות פשוטות.
הסגנון הפרוטו-גיאומטרי והגיאומטרי שיבוא אחריו שייכים לתקופה שנקראת תקופת המעבר או לעיתים תקופת החושך או ימי הביניים של יוון – תקופת מעבר בין התרבות המיקנית ליוונית, לפני הופעת הכתב.

הסגנון הגיאומטרי

720-900 לפנה"ס

העיטורים הגיאומטריים הופכים למורכבים ומתווספות צורות כמו מיאנדרים וזיגזגים. אופייני הוא מילוי כל שטח הכלי בעיטורים במה שנקרא "אימת החלל הריק" כשהציור מחולק לרצועות – אפריזים. מתחילות להופיע דמויות אנושיות ובעלי חיים, בעיקר סוסים, כחלק מהעיטור. הדמויות מתוארות כצללית דו מימדית והנושאים מתמקדים בתהלוכות קבורה או קרבות.

סגנון דמוי מזרחי

620-700 לפנה"ס לערך

בעקבות עלייה במסחר עם אזור המזרח הקרוב ומצרים והקמת קולוניות יווניות, נוצרה השפעה תרבותית ואלמנטים מזרחיים חדרו לאומנות יוון. הסגנון הדמוי מזרחי, נקרא גם הסגנון האוריינטלי, מאופיין במיזוג אלמנטים אמנותיים מזרחיים – פרחים, עיטורים, מפלצות ויצורי כלאיים כמו הספינקס, אל הסגנון הגיאומטרי היווני ששלט עד אותה תקופה. לקראת סוף התקופה החלו להופיע גם סצינות מיתולוגיות, בעיקר של גיבורים. מרכז הייצור היה קורינתוס.

סגנון הדמות האדומה

טכניקת הדמות האדומה הומצאה באתונה ב-530 לפנה"ס לערך. מדובר בשיטה שהיא למעשה היפוך של הדמות השחורה. הדמויות צוירו עם מכחול על הכד ולאחר מכן מולא הרקע שמסביבן בחומר תערובת שחור. הכד נשרף מספר פעמים. בגלל שהדמויות והפרטים צוירו במכחול, סגנון הדמות האדומה אפשר לאמן להגיע לרמת דיוק גבוהה הרבה יותר מסגנון הדמות השחורה ותוך זמן קצר טכניקה זו הפכה לדומיננטית. הסצינות הפכו למורכבות מאוד, לעיתים מרובות דמויות, ותיאור הצללית הדו מימדי פינה את מקומו לתיאורי עומק.

סגנון רקע לבן

סגנון הרקע הלבן דומה לסגנון הדמות האדומה, כשהדמויות צוירו במכחול על גבי הכד. השוני הוא שרקע הכד צופה בחומר לבן ולא בתערובת החימר השחורה. טכניקה זו הופיעה בעיקר באתונה במאה 5 לפנה"ס, בכדים מסוג לקיטוי (lekytoi) שמולאו שמן ובושם ששמשו בטקסי קבורה. הציורים על הכדים הללו תיארו אנשים שנפטרו לצד מצבות, יחד עם בני לוויה כמו בני משפחה או עבדים.