על אהבה אפלטונית

אהבה אפלטונית היא מונח המתייחס לסוג של אהבה שלא כוללת משיכה ותשוקה רומנטית ובמקום מתמקדת בקשר רגשי עמוק בין אנשים. כולנו מכירים ונמצאים במערכות יחסים כאלו, למשל עם בני משפחה או חברים קרובים. אלו קשרי אהבה שאומנם אין בהם אינטימיות מינית, אך כן חיבה, כבוד והערכה, ותמיכה רגשית הדדית. המונח מתבסס על הפילוסופיה של אפלטון שהיה בעל הסתכלות די ייחודית לגבי השאלה מה זאת אהבה.

ה"אהבה האפלטונית" של אלפטון

ביוון העתיקה נהגו לסווג את האהבה לסוגים שונים, רעיון שבא לידי ביטוי גם בשפה עצמה: ארוס (Eros) היתה אהבה רומנטית ומלאת תשוקה, פיליה (Philia), אהבה בין ידידים וחברים, סטורג' (Storge) אהבה בין בני משפחה, ואגאפה (Agape) אהבה אלטרואיסטית, ללא תנאי, כמו לדוגמא אהבה לאלים.

אפלטון עסק בחקר הצורות השונות של האהבה. בחיבור בשם המשתה (סימפוזיון, Symposium) הוא תיאר מפגש של כמה חברים שבמהלכו כל אחד מהם נושא נאום שעוסק בשאלת מהות האהבה. אחד המשתתפים במפגש היה הפילוסוף סוקרטס.

סוקרטס סיפר בנאום שלו על כוהנת בשם דיוטימה שתפסה את האהבה כמעין סולם, או תהליך רב שלבי. השלב הראשון והנמוך ביותר הוא המשיכה הפיזית, התשוקה המינית. משם האהבה יכולה להתפתח לרמות גבוהות יותר, לעבור מהתשוקה ליופי הגופני של אדם יחיד אל התשוקה ליופי האינטלקטואלי. בשלב הגבוה ביותר של האהבה האדם מגיע להארה רוחנית ולהבנה של מהות היופי, האמת האוניברסלית. זוהי האהבה האידאלית, המושלמת.
במילים אחרות, סולם האהבה של דיוטימה מתאר תהליך בו אנשים יכולים להתעלות מאהבת אדם יפה אחד להערכת כל האנשים היפים, ובסופו של דבר לאהבת היופי של הרעיונות והידע עצמו.

לפי אפלטון האהבה היא לא רק מערכת יחסים בין אנשים, אלא סוג של מסע רוחני שמוביל לצמיחה אישית. הוא ראה באהבה מניע לשיפור עצמי של האדם, שבאמצעות חיבור אינטלקטואלי ורוחני עם אחרים הוא עובר התפתחות האישית עד שמגיע להארה רוחנית והבנה עמוקה יותר של העולם.

במשמעות המודרנית של המושג "אהבה אפלטונית" התפוגגה לה התשוקה המינית ונעלם ההיבט הפילוסופי של ההתעלות הרוחנית. נותרנו רק עם ביטוי שמגדיר יחסי חיבה ואהבה לא מיניים.

תוכלו לקרוא כאן את המשתה בתרגום של שאול טשרניחובסקי